נפגשנו בלילה חשוך בחדר מואר. היה לו כל מה שגבר צריך כדי להחשב מכוער. רזון ברמת העצמות, לחיים שקועות, פנים מאורכות, עיניים רדופות. חולצה מדממת מקטטה עלומה. הוא משך בכתפיים כששאלתי מה קרה. מה שלא היה לו, זה היה ברור כמעט מההתחלה זו תקנה.
אמא שלו כל היום על הרגליים מאחורי הקופה אבא שלו סדרן בחניון עמוק באדמה. בקושי את עצמם הם גידלו וגם זה בנפרד בשכונה בה השמחה והתקווה נגנבו כמו בגדים מחבלי הכביסה.
ברור שהתאהבתי בו לא היתה לי ברירה. אני לא יודעת אם הוא לפני או אחרי, אבל הוא התאהב חזרה.
בדירה שלנו היו חלונות ענקיים ושמש. היה הלב שלו שהיה מלא בנשמה, היו הידיים שלו והזין שלו שידעו את העבודה. היו צחוקים, שלושה כלבים, המון השתדלויות, תמימות ושמחה. אבל לא חשוב כמה הייתם מחפשים ובאיזו פינה, לא היית מוצאים שם שום תקנה.
שנה בלי תקנה הספיקה לי. אז הלכתי. אני מיטיבת לכת. אני יודעת ללכת רחוק רחוק.
הזמן חלף. שנה ועוד שנה אולי אפילו עוד אחת. אני כבר מתויקת, מחולפת, מפולצנת, מפוצלחת, עם שולחן וכסאות וקלסרים ולקוחות בשחור ובלבן.
יום אחד מזמינה לאכול. נכנס השליח של האוכל עם קסדה מצ'וקמקת שמוטה. היה לו כל מה שגבר צריך כדי להחשב מכוער אבל הפעם ברמת הקליפה. מכל השליחים בעולם מביא לי את האוכל אהוב ללא תקנה.
"כן", הוא מספר, הוא חי עם מישהי, מבוגרת ממנו בהרבה, שם בשכונה. "כן", הוא ממשיך יש גם ילדה לא ממש שלו אבל הוא כמו אבא בשבילה. פורק על השולחן את התיקים שהוא סוחב על הגב. פלילי , הוצאה לפועל, כספים עניינים. "חוסר מזל" הוא אומר, "את יודעת, בלאגן בכל פינה".
לפעמים ילדים נולדים ככה. ילדים חסרי תקנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
