אני עומדת בשירותים ממתינה שאחד משלושת התאים יתפנה. העובדה שאני מחוקה מאריכה אצלי את זמן הקליטה. ההמתנה הרי מתארכת הרבה יותר מזמן פיפי או אפילו מזמן קקי של אישה. חוץ מזה מי עושה קקי במועדון באמצע הלילה בלב המהומה. אני נשענת ביאוש על הכיורים, זווית העין מתבייתת על הרווח בין הדלת לבין הצירים. התיק שלה אדום היא יושבת בחצאית משובצת על אסלה סגורה. מחטטת בתיק כמו מישהי במצוקה. זה היה ברור לפני שראיתי אבל כבר לא יכולתי להוריד את העיניים, האבקה הלבנה, כרטיס האשראי, סידור השורות, ההסנפה.
דלת התא לידה נפתחת יוצאת עוד אחת שנראה שהסתדרה. הן פשוט נכנסות עם התיק ועם השתייה יושבות כמו בחדר הסבה שואפות, נושפות ונפלטות חזרה.
אני לעומת זאת מעדיפה "טבע". בחוץ באוויר הקר במקום בשרותים המחניקים, צמחים ירוקים במקום כימיקלים לבנים. איירי ואני יוצאות לסמטה מותירות את "היא" להיטרף לבדה. מאחורי כל רחוב כאן יש סמטה. אלו לא סתם סמטאות זה יקום מקביל. "העולם הרביעי". המומחיות הכי מרשימה של דיירי הסמטאות היא יכולת ההסוואה. הם מתמזגים בגרפיטי, נבלעים בכוכים ובפינות חשוכות. אי אפשר לראות אותם אלא כשהם מחליטים להראות.
לאיירי יש גו'ינטים דקים כמו זנב של חזרזיר יותר דקים מסיגרית "איב" פרחונית של נקבה.
"אני רואה אתכן" אומר קול מהכוך, שתינו קופצות. רק כשמתאמצים רואים את שתי הדמויות. "לא נכון" אני עונה אתה לא רואה אותנו. "כן אני כן" הוא אומר. "מה פתאום" אני אומרת "אנחנו בלתי נראות". "אה נכון" הוא עונה "את צודקת אני לא רואה כלום". זה יפה שגם בתוך המיץ של הזבל הוא משמר לו הומור. נתנו לו את מה שנשאר אחרי ששאפנו ונשפנו ונשאבנו חזרה.
ארבע לפנות בוקר. חושך, גשם, הדשא רטוב. אשה במגפיים אוספת בלונים צהובים שנזלו מהחצר אל הרחוב. משליכה אותם לחלל הבית ונופלת למיטה. מסטולית, שיכורה,מלוכלכת, נגועה. בכלל לא משתדלת שלא להעיר להפך, מבקשת אהבה.
בסופו של לילה אני הרי שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
