אני לא מצליחה לעקוב אחרי החוקים הקטנים החדשים בהוקי. החוקים הדקים, הניואנסים. נראה שגם השופטים לא והשחקנים עוד פחות. והפרשנים? הם באים לאולפן עם ספרים כמו ספרניות.
כשהסינית מלמעלה מפעילה את מכונת התפירה שלה בשלוש לפנות בוקר אני לא מצליחה לעקוב אחרי החלומות שלי. (עד היום חשבתי שמביאים את הבדים לסין ולא את הסיניות לבד). אני אבקש ממנה לתפור לי את כל השינות שהיא חיררה לי.
כשדני מתקשר אלי ושוטח את הדילמה שלו האם הוא יכול לדפוק את הבחורה שהחבר הכי טוב שלו עדיין אוהב כי נראה לו שגם הוא גם מתאהב בה אני לא מצליחה לעקוב אחרי המוסר שלי. (לחפש אותו בזבל יכול להיות רעיון טוב).
יש אנשים שהייתי רוצה שיבואו עם ניקוד. כדי שאוכל לבטא אותם נכון ולדעת איך לקרוא אותם כמו שצריך. אבל הם לא. פעם אחר פעם אני מרגישה שאני מפשלת בהגיה שלהם.
לפעמים אני מנערת לשנייה את הראש והמחשבות מתפזרות כמו חרוזים מקופסא על כל הריצפה. אין שום חוט בסביבה. כן, כמו בפוסט הזה לדוגמא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
