אם הייתי מכניסה את יחסינו לתוך מכונת הגדרות היה יוצא פתק שכתוב עליו "חברים טובים" אני בטוחה. אבל אולי היה זה מסוג השקרים הכל כך טובים שיכולים לרמות אפילו מכונה?
אף אחד מהאנשים שאני אוהבת ומעריכה לא אוהב אותו. חושבים שהוא לא באמת חבר, שהוא אינטרסנט, שהוא נעול על מטרה. אבל אני, אני אף פעם לא מקשיבה. מעניין לי אז אני ממשיכה.
שנתיים. לפעמים היינו יוצאים לפעמים נוסעים יחד לטיולים. היינו מדברים, מספרים, מתכתבים ושותקים. כל מה שעושים חברים. אבל, ורק במבט לאחור נולד השימוש במילה "אבל" בעיקר היינו רצים. ביחד עברנו את כל סולם המירוצים והאימונים. מעשרה לעשרים ואחד, מעשרים ואחת לארבעים ושניים. זה קילומטרז' גבוה לא רק בנעלים וכבישים זה קילומטרז' עצום באנושיות ואנשים. בלהכיר, בללמוד, בפשוט להיות.
לפני כמה חודשים הוא הפסיק לרוץ מסיבות שאינן תלויות בו. פציעה. יחד עם ההפסקה הוא גרר אחריו שופל שכמו מחק את כל מה שהיה. הוא עשה סלטה עם פליק פלק לאחור ונעלם לי לגמרי מההוויה.
אני לא כועסת. אני לא מתחרטת. אני פשוט עצובה. עכברי ה"אמרנו לך" מגיחים אט אט מהמאורה.
ואני נותרתי קצת המומה. הכצעקתה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
