בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני מבחינה פתאום בגוש שחור לפני , מזהה מכונית חונה. קצת נבהלת לרגע. אף פעם אין שם מכוניות חונות. חוץ מעצים אין שם נפש חיה בלילה. אלו החוקים, זה ההסכם ביני לאלוהים. אין שם אפילו שוליים מספקים לחניית רכבים. ההגיון מרגיע את הבהלה "מה אכפת לך מי שם חנה, הרי מי שזה לא יהיה הם לא בנו על זה שיצור אנוש יעבור שם בגשם הזה". הסקרנות משתלטת. אני עוברת לצד השני מאיטה ומסתכלת. ג'וינט מועבר בין איזו היא לאיזה הוא. משענות לאחור, רגליים מורמות. האמת, נראה מאוווד חמים ונעים.

איך הרגשתי פראיירית פתאום. כמו פסיכית מרצרצת בין השלוליות בזמן שהם ככה נהנים.