בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

המתח הזה של הימים האחרונים הציף את הזכרון  ההוא שנחלק אצלי  לשני חלקים קצרים.

ההתחלה:

קבעו לי בדיקת אולטרסאונד כדי לוודא, אמרו לי לשתות שש כוסות של מים לפני. השכל שלי לפעמים הוא מצומצם. שתיתי שש כוסות מלאות  במים לפני שעזבתי את המשרד בתל אביב. ירדתי למטה עליתי על האופנוע ונסעתי לבדיקה בכפר סבא. תל-אביב-כפר סבא, שלפוחית מפוצצת ואופנוע - לא אפשרי. לקראת צומת רעננה צפון אופנוע יורד בפראות לשוליים בחורה בקסדה מדלגת מעל גדר הבטיחות, מטפסת על תלולית החול שמלאה בשורות של צמחים וצינורות השקיה ,לא מוצאת מסתור, נכנעת, כורעת, ומשתינה. הו איזו הקלה.

עשרה ימים אחר כך-הסוף:

הפעם עליתי על אוטובוס. ירדתי בתחנה הלא נכונה. רצתי בגשם במקום הענק הזה שנקרא תל השומר להגיע בזמן לתור שנקבע בבוקר מוקדם אני וההתחלה של הדבר הזה בבטן. הכניסו לי פתיל שהרגיש כמו טיל ואמרו לחכות.

שעה אחר כך גם הוא הגיע. רטוב רועד חיוור וחולה. הגיע כדי להיות איתי אבל נראה כאילו הוא בעצמו תכף מתפגר.

נשיקה, שלום, ספירה לאחור, חושך של הרדמה. פוקחת עיניים אחרי בחדר ההתאוששות. הוא מביא לי תה בכוס פלסטיק כחולה. אני לא זוכרת מה אני שואלת אותו אני זוכרת שהוא נשען על הקיר אומר לי שהוא לא יודע ומתמוטט על הרצפה. אני בעצמי עדיין חיוורת, מחותלת, מדממת, קופצת מהמיטה צועקת כמו בסרטים "אחות אחות" היא באה בריצה "מה קרה? למה יצאת מהמיטה?"

"זו לא אני זה הוא" אני מצביעה על הרצפה. ביחד אנחנו משכיבות אותו במיטה (שלי) הוא מתעורר ואני נותנת לו מהתה (שלי) האחות קוראת לרופא (שלי). הגבר היחיד שאני מכירה שיכול להגיד שנבדק על ידי גניקולוג במחלקת נשים. התלבשתי, הזמנתי מונית ונסענו חזרה.

פרשנו את המזרן של הפוטון על הרצפה בסלון. במשך יומיים שכבנו שם. רעדנו הזענו והחלמנו אי שם באמצע בין מה שעוד יהיה למה שכבר היה.

המתח של הימים האחרונים נגמר באנחת רווחה. קיבלתי. לא צריך שוב הפלה.