החלטתי על סיבוב אחרון להיום. עליתי במעלית כבר עייפה וקפואה. גלשתי למטה וזו היתה הירידה הכי טובה של אותו יום. יש כאלו מדי פעם. מהיר, משוחרר, חלק, בלי הפרעות, שלג נפלא. הגעתי לאוטו. מוציאה ידיים קפואות מתוך כפפות. כיס שמאלי, כיס ימני, כיס פנימי. פאק פאק פאק. הלכו המפתחות. אני מסתכלת בעיניים כלות על הנעליים והגרביים היבשות שנעולות. הולכת לחפש את גרי. במזל הוא עוד שם עמד ללכת כבר. מבקשת ממנו שיוריד אותי ההר. בדרך למטה אני עושה טלפונים לנסות לארגן את המפתח ספייר ממה שפתאום, במזג אוויר הזה נראה כמו קצה העולם.
כשאנחנו מגיעים למטה גרי אומר "בואי נלך לשתות קפה שלא תחכי לבד הרבה."
הוא מתקשר לזו ששלו אומר לה שהוא מאחר. בלי להסתכל עליו אני שומעת את השתיקה שלו, מזהה בה את הכעס שלה. היא כועסת כי הוא יצא מוקדם, עכשיו מאוחר, היא רוצה שיבוא. כעס מס' 1. הוא נסע.
תוך שעה ההוא שלי מגיע. מבט אחד בפנים שלו הבהיר לי שאני פוגשת את כעס מס' 2. כעס חסר הגיון כעס שנובע מתוך דאגה. למה דווקא במזג אוויר סוער כזה (השלג לא פסק) אני ארבע פעמים יורדת, עולה, יורדת, עולה.
לא היה לי זמן להפיג. לקחתי את המפתח ורצתי לאוטובוס שעולה פעם בכמה שעות על ההר.
כשהגעתי לרכב כבר ירדה חשכה. החלפתי סוף סוף נעליים, נהגתי בזהירות את כל הירידה.
רגע לפני שהגעתי הביתה התקשרתי ל "היא". "תעצרי אצלי לדקה " היא מבקשת. מצאתי אותה עצבנית על סף דמעות. עוד פעם אחת מאותן מריבות מכוערות עם ההוא שהיה. כעס מס' 3.
לקחתי אותה איתי הביתה. אוכל יין וחברה תמיד עושים הכל פחות רע.
מסוג הימים האלו שאני מביטה מסביב ורק כשאני רואה שאף אחד לא רואה משחררת את החיוך הענק הזה שאצלי בבטן מתחבא. בשקט בשקט. לא נעים, כולם עצבניים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
