בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

החיבוק שלו מפרק לה את העצמות. מנסה לשאוב את כולה מועך את עוצמת הדברים שהיו ואלו שלא יקרו.

אחרי החיבוק הוא מדבר והיא שותקת. הוא רועד מקור, היא מתכווצת בתוך המעיל שלה. הוא מונה את חטאיו לאחור, היא מנענעת בראשה, המילים שלו חותכות בבשרה.

הגלשן חותך במים טס במהירות עצומה. שפריצים של מלח שורפים בעיניים. כובד משקל ומתח שרירים מוטלים על המפרש משחררים אותה מעצמה.

"יום אחד" הוא אומר, "אנחנו נזדקן יחד אני לא מוותר."

היא נזכרת כשעוד היה שואל בקפיצות משונות "את באה? את באה או שאת מחכה?" איך היה מכייר צורות בכח ההתנגדות שלה.

אין לה שום דרך לסדר באמצע הים את הדברים. נשכבת על הגלשן קושרת אליה את התורן והמפרש נסחפת ברוח הזו. דרומה, דרומה. אולי שם יהיה יותר חם.

כל חלק בו, כל תנועה שלו מספרת לה כמה הדרך שלו תהא עוד ארוכה. היא רואה בעיניים פקוחות איך הוא מכסה את גופו ברטיות נשיות, תרופת אלילים לשטפי דם פנימיים.

"תשחרר" היא אומרת לו. "אותה, את עצמך."

"אני לא מסוגל, תמשכי אותי".

"לא. זה לא תפקידי. זו הדרך שלך"

"לא יודעת . הוא קשור אלי. הוא קשור אלי" היא ממלמלת בבכי מותש, חסר הגיון.

צלצול הטלפון מנסר באמצע היום מסמן שיחה רחוקה. "עזבתי את הבית" הוא מספר במהירות בלי אפילו להקדים בשלום.

המילים מחלחלות פנימה. שתיקה ושקט מכסים את ההגיון.

"זה לא קשור אלי, זה לא קשור אלי" היא מוצאת עצמה צועקת פתאום. "אני עזבתי מזמן, אני כבר לא נסחפת לכיוון דרום."