יום ראשון הוא שבת מנוחה הוא היום בשבוע שמוקדש לריצה היותר ארוכה. קמתי בבוקר לא מוקדם מהרגיל, גם לא החסרתי בלילה שעות שינה. זמן התאוששות, זמן התלבשות אני כבר בדלת מוכנה. פתחתי את הדלת ובחוץ מבול. בינינו, לא ביג דיל, רגיל. כאן אם לא היו מתעלמים מהגשם הרי לא היה יוצא ולא היה בא. הביגוד שלי מתאים, האיי פוד שלי מנויילן ברמת חי"ר לוחם, לא זו היתה הבעיה.
לא יודעת למה, עמדתי שם שניה וסגרתי את הדלת חזרה. כמו שאני, לבושה לריצה מינוס הנעליים זחלתי חזרה למיטה, חיבקתי את עצמי ,שקעתי לכרית הצהובה ונרדמתי חזרה.
נשמע אולי נורמאלי אבל לי כזה דבר כבר מזמן לא קרה. לא יודעת כמה חלומות אחר כך התעוררתי לקול נקישות הנקיפות על זגוגית המצפון. עוד סיבוב על מברשת השיניים, נעליים, ויאללה החוצה לשלוליות.
זה השאיר אותי תוהה מה היה שם בחלומות שלי שגרם לי לכאלו קשיי פרידה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
