כשהחשכה שוטפת את הבית דרך החלונות העירומים, אני מדליקה את כל הנרות, נותנת דרור לצללים לרקוד על הקירות. כילדה הייתי עוצמת עיניים מנסה לדמיין איך מרגישים העיוורים. זה חזר אלי היום כששאלתי את עצמי האם אי פעם אוכל להבין חשיכה של אחרים. האם אוכל להבין חושך נפשי אם מעולם לא הייתי שם בעצמי. מה זו ההרגשה הזו כשכבים כל האורות, כשמסתיים הטעם לחיות או שסתם כבר אין כח לחוות ומנהלים חיים באוטומט מתחתית של תהומות. אני עצמי הופכת להיות עיוורת ואילמת בכאלו אפילות. אני מגששת, נתקלת, נופלת, מלטפת בידיים מגושמות. אמתחתי ריקה מכלים או תרופות מלאה רק בדמעות.
איני מצרה על כך שלא הייתי בכאלו מקומות. זה הרי לא אפשרי, זה לא יהיה אמיתי מצידי.
אבל לפעמים הייתי רוצה כמו אז בתור ילדה, לעצום את הנפש רק לשניה, להבין טוב יותר את מבקרי החשכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
