רבים ממכרי ויקירי בוירטואלי ובאמיתי (ועוד מלא כאלה שבחיים לא הכירו אותי) כבר משלבים הילוך ראשון לקראת בחינות לשכת עורכי הדין באפריל. ככל זקנה שמכבדת את עצמה הדבר מעורר בי זכרונות רחוקים.
בחינות לשכת עורכי הדין כידוע הן הזמן בו יש לקחת את האינטלגנציה, כושר הניתוח ויכולת הניסוח, לכסות אותם בשמיכה עבה כי הם הולכים לישון. בחינות הלשכה הן ניסוי רפואי שעניינו הכנסת מח האדם להריון ומתיחה אלסטית של תאי הזיכרון. כמה חוקים יכול אדם לדחוס כמו תוכי לתוך ראשו. ביום הבחינה הרגשתי כמו כוס מלאה מים עד שפתה, אם מישהו קרא בשמי לא הסתובבתי שמא כל החומר ישפך על הרצפה.
אבל כל זה זו חצי רק צרה. החצי השני בשבילי, היה הרבה יותר גרוע. כולם הרי מתחילים ללמוד. ביחיד, בזוגות, בקבוצות, בלהקות, בקורסים, לבד, בכל הצבעים והצורות. לצד העניין הזה מתפתחת תעשייה ענפה של היסטריה וחרושת שמועות. כל חמש דקות יש טלפון שנשמע ככה "תשמעי הבת דודה של צילה צלמה דוגמאות נדירות של מבחני לשכה במרתפי שלוחת אוניברסיטת ביר זית ומאחר וידוע שכל שנה מעוברת משתמשים באותה שאלה מאותה בחינה, חייבים, פשוט חייבים לצלם את זה".
אנשים שקולים ומוערכים הופכים להיות היסטריים ומכורי צילומים. כל אחד שמע משהו אחר, כולם מתרוצצים, כולם משוגעים. זה היה השלב שבו נשברתי סופית. לא עמדתי בזה.
ארזתי מעט מטלטלין, מרקרים צהובים וורודים ואת כל הספרים ושמתי פעמי לסיני. שבוע רדף שבוע רדף עוד שבוע והכל היה נהדר ורגוע. נכון שלא היה חשמל אבל היה פנס ששמים על הראש והיו נרות, היו הרים חול וים כחול שהזכירו שיש דברים אחרים בשבילם שווה לחיות והיה שקט. כל כך הרבה שקט.
שיהיה בהצלחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
