הייתי קולע לה אותו בצמה מזהב או אולי אוסף בקוקו שובב. באצבעות עדינות אני מעביר קווצת שער אל מאחורי האוזן שלה. מטה את הראש כמבין עניין, כאילו תופס זווית ראיה. האלכוהול משחרר לי את הידיים, מערפל לי את העיניים.
"לא. בעצם", אני אומר לה, "הייתי אולי שוזר בו חוטים מכסף, קולע צמות דקות, מקשט בחרוזים צבעוניים, מחבר את הקצוות."
באצבעות פרושות אני מעביר יד בשערה נותן לו לצנוח על כתפיה חזרה.
היא בוהה בי במבט לא פחות שיכור.
"אתה מעצב שער?"
"לא", אני עונה, "אני סתם חמור. אני פשוט לא רוצה לראות את כל השער הזה מסתבך ונדבק ונכרכך כשאת תרדי, אני מחפש פיתרון יצירתי."
למה היא צוחקת? אני כל כך רציני.
אני אוהבת להיות האור הלפני ראשון שלך כשאתה פוקח את העיניים. לטוות אל תוכי את קורי השינה שלך. לספוג אל קור החוץ שלי את החום שלך. אוהבת כשהלילה שלך עומד להתחלף בבוקר שלי, כשאתה מתמתח ונמתח לקראתי. אני נכנסת ואתה יוצא אבל יש בינינו נקודת השקה, נקודת נשיקה, חילופי משמרות.
הירח ששוטף את החדר מהחלונות מלבין לנו את הגופות. לולא היינו זזים היינו בודאי נדמים כמתים. זהו סוף של לילה נטול כוכבים, נטול עננים. רק השטיח הפשוט שפרוש על הרצפה עושה קולות לנוכח החוצפה.
זו תמיד הקשיות שלך שמרככת אותי הזקיפות שלך שמכופפת אותי. ניגודים של רק לכאורה. אחר כך אתה יוצא בשקט. אני כבר ישנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
