יום של מועקה. חדשות מטרידות מהבית. מטרידות ברמת הלחכות לתוצאות לפני שהן מתמוססות או הופכות ממש לרעות. קשה לדאוג, קשה עוד יותר לדאוג מרחוק.
בערב אחרי הפסקה של כמה שבועות מתחדשות הפגישות של קבוצת הכתיבה. פגישה שדווקא שמחתי לקראתה. פתאום לא היה לי כח וחשק ללכת לשם. התלבטתי אם ללכת או פשוט לצנוח לישון.
בחוץ היום כבר אזל לחושך עם טיפות של גשם. פתאום היא היתה ברורה לי התשובה. על עצם האפשרות לממש אותה, לא חשוב כמה זמן אני אגור במקום הזה, אני תמיד אודה. לעולם לא אקח אותה כמובנת מאליה.
וכך בשעה של סוף יום, בשעה שבחיים אחרים שלי כבר הייתי מתחילה לסגור את הקצוות, אני מכינה לי תה בכוס גבוהה, לוקחת את כל הציודים נכנסת לאוטו ומניעה. ארבעים דקות ואני על המדרונות. בשקט הזה אף אחד לא יכול לגעת לי. שעתיים של גלישה בשלג עם קסם של לילה מרגיעות אותי. לא חזרתי שמחה כי מועקות כאלו גם שלג לא מכסה. אבל חזרתי רגועה.
מסוג הימים בהם אני מודה על חסדים קטנים.
עכשיו רק נותר להמתין לחסדים הגדולים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
