בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

"את רוצה מסאג'?"

"לא."

"אבל למה? את אוהבת מסאג'.

"כן, אבל לא בא לי להזדיין עכשיו וזה הרי אותו דבר."

"זה לא יפה, את ממש מעליבה, את יודעת שאני מוכן לתת לך גם ללא תמורה."

"טוב, בסדר" אני מתרצה.

הוא הופך אותי על הבטן, מוריד לי את החולצה, מתיישב לי על התחת, הוא יודע את העבודה. מהר מאוד אני מרגישה את הזין שלו מתקשה עלי בין העכוזים. אני מתעלמת. אני הרי הזהרתי, זה לא ענייני. עוצמת עיניים, מתרפה, מגרגרת כחתולה. הוא מפשיל לי את המכנסיים רק כדי לעסות לי את הרגליים. נכון שהזהרתי? ממני לא תבוא הישועה. כשהוא מסיים שם הוא הופך אותי על הגב. כדי להגיע בנוחות לירכיים, לשוקיים ולכפות הרגליים הוא מתיישב עלי באזור החזה עם המבט לכיוון הרגליים. הזיקפה שלו מאוד קרובה לי לפנים יחסית לאחת שלא בעניינים. על מי אני בכלל עובדת. בידיים עדינות אני מרימה קצת את עכוזו מכוונת אותו מעל פני כדי לאפשר לעצמי מרחב גישה אווירי. "שום דבר, שום דבר" אני מצננת, "רק אלקק שם קצת באזור האשכים, אתה תמשיך בעבודה." כמו מוסכניקית שמתגלגלת אל מתחת למכונית אני מגרזת משמנת ומרטיבה לו שם את כל החלקים. בשל בעית זוויות וכיוונים אין שום סיכוי שאוכל ככה להכיל בפי את כל הצירייה. "תגיד" אני לוחשת, "אפשר שנתהפך, שאתה תהייה המוסכניק? אני חושבת שיש לי נזילה. "חשבתי שאת לא בעניין" הוא מפגין שליטה. איפון קצר במקום תשובה, הוא למטה, אני למעלה, לי יש פה מלא שמחה, הוא סותם במהירות עם הלשון כל סימן לדליפה. "ראשים מדברים" זה לא בהכרח שם של להקה ולשפוך לאגר זה לא בהכרח דבר רע.

"אין לך מילה בכלל את".

"בטח שיש לי. אמרתי שלא בא לי להזדיין וזיון לא היה."