פעם היה מישהו שאהב אותי אהבת אמת מתובלת במילים כל כך יפות. הוא רצה לקטוף כל נמש שימצא בי כדי לנקד אותיות אוהבות. הוא רצה שנתגלגל כגוף אחד תחת שמיכה וניצור ממולאים של אהבה. הוא רצה שנזדיין בריח קלמנטינות עם טעם של חוצפה מחוברים אל מול המראה. אני זוכרת שלי לא היו אז מילים כל כך יפות. הייתי לידו כל כך צעירה. החזרתי לו מחשבות פשוטות, לעיתים אפילו זולות, שאריות שניתן לאסוף בשוק מהריצפה בסוף יום עבודה.
היו לו שפתיים משורטטות עיניים יוקדות כפות ידיים גדולות ולב מלא שירה ואני השבתי לו ביריעות ברזנט מחוספסות של אהבה וחרמנות בריאה.
היום פתאום ראיתי אותו. במסגרת רבועה בפורמט של תמונה. רציתי לומר לו שיתקרב רגע, שהיום יש בי מילים הרבה יותר יפות, מראה הרבה יותר גדולה, קלמנטינות בלי גרעינים ומאגרים של חוצפה. אבל הוא היה כל כך רחוק. אוקינוסים כבר נקוו בינינו. אז הוא בכלל לא שמע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
