בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

"אז איך הדירה החדשה?" שואל א' בטלפון

"מוארת ונוחה" אני עונה.

"אז עכשיו אני יכול להגיד לך שהקודמת היתה פשוט נוראית? שלא היה בה שום דבר מפנק?"

אני משתתקת לשנייה, קצת קופאת לתוך השפורפרת, מביטה סביב במבוכה. מסוג האמירות שמתיישבות לי בבטן כי הן אמת לאמיתה כי הן יחידת קצה לתמונה כולה.

אני בגיל שבו לרוב האנשים יש מיטה ולא מזרן על הריצפה, רהיטים יפים ולא איקאה להמונים, בגדים יפים ולא ג'ינסים מהוהים, חפצי אמנות,  נוי או תכשיטים ולא מפלצות אופניים סנואובורד וגלשנים.

הדברים האלו  אולי חיצוניים אבל יש בהם להצביע גם היותר עמוקים. מקצוע שהשלכתי לאחור, בתים מתחלפים, זמן הווה מתמשך שמסתיר את העתיד מעבר להרים מושלגים.

"כנראה האושר שלי נמצא במקומות אחרים" הצלחתי למלמל חלושות.

זה קצת לא מרפה ממני. אני לא יודעת אם אני חיה באופן צודק. אני לא יודעת כמה באמת דפוק אצלי סדר העדיפויות. אני כן יודעת שאני מאושרת, שאני שמחה לקום בבוקר, שאני מאוד אוהבת לחיות.

אני לא יודעת את לחם החיים שלי לפרוס לפרוסות מסודרות. כמו חלה של שבת אני שולחת ידיים ובוצעת חתיכות. מוציאה חלקים רכים מתעלמת מקרומים, טובלת בחריף שהלשון מתמרדת והחיך עולה בלהבות, קצת מעבר למקובל של סך כל האפשרויות. כל הזמן הזה העיניים שמחות. אז פתאום אני מסתכלת איך זה נראה מלמעלה, כיכר לחם של איי חורבות. חוץ ממאכל ליונים למה יצלחו אותן שאריות?