לעיתים אני חשה שאני שוחה בתוך נבואה. תנועות חתירה מואצות של המח והלב אל תוך מציאות שטרם נוצרה. בכל פעם שאני מרימה את ראשי לנשימה אני רואה באופק את חזית הסערה. גלים מתרוממים סביבי, בשמיים מתחשרים ענני ההגשמה.
אני כבר יודעת מה עלי לעשות. להפסיק לשחות. לצוף על הגב. לטלף בשקט בים המחשבות, זרועות שלובות על החזה, עיניים עצומות, מינימום תנועות. אני הרי אוהבת את הים גם כשהוא צורב לי מלח בעיניים. להרגע. עם כזו אהבה לא יאונה לי כל רע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
