ריצות אימון גרועות. תמיד יש כאלו. מלמדים אותנו לאמץ אותן. לשמוח בהן משום שהן בסך הכל ריצות אימון ומפחיתות את הסיכוי שכך יראה יום המרוץ. משום שהן חומר ללמוד מהן מה בעצם השתנה, מה לא היה בסדר. אני חושבת שאלו דברים נכונים. בריצות כמו גם בכלל בחיים. אבל הכל נשכח לי ברגע שהייתי באמצע, בפנים. בפעם הראשונה בחיי מצאתי עצמי בוכה מתסכול באמצע ריצה. איבדתי את הקבוצה, איבדתי את הקצב, ולרגע נדמה היה לי שאיבדתי את הדרך. זה לא שלא היה לי כח. עשרים ושניים ק"מ רצתי בסדר גמור ואז הברך קרסה לי, כאבה לי נורא. כאב שכבר שבועיים אני קצת מדחיקה. בתחנה של רחוב עשרים ושתיים חשבתי שהנה אני מפסיקה. מתקשרת. לא מסיימת. אבל לא הייתי מסוגלת. אני יודעת, גם סוג של מחלה, גם אותה אני מדחיקה. אז רצתי את כל העשרים ותשעה. אין לי יותר לאן לדחוף את זה. אני מפתחת לי פציעה.
עוד דבר שעשה לי קצת רע. במעטפת האמצע של החיים, טיפה מעל שכבת האנשים הבאמת קרובים אני כמעט אף פעם לא מצליחה להשתלב בקבוצה. כבר אין לי מושג כמה מזה מבחירה וכמה מחוסר ברירה. לפעמים זה עצוב לי. במיוחד ביום כמו היום כשאני קצת יותר פגיעה.
אין כאן דרמות גדולות, אני יודעת. לא השארתי את קופסת הפרופורציות בגינה. אני בטח סתם קצת עייפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
