אמש השתרגו בי שתי מועקות שונות. האחת בשל שיחה שהיתה. השניה בשל שיחה שלא היתה.
השיחה שהיתה: מאיש יקר. שיחת טלפון מוזרה, חטופה. הוא פתח לי את דלת הסליק ברצפת הנפש שלו, הוריד אותי פנימה בסולם רעוע.
"הכל חשוך" אמרתי "אני לא רואה".
"אין לי זמן להדליק אורות, תמששי, תביני מה שאת יכולה" הוא ענה.
אני יודעת מספיק בשביל לזהות את צורת השלדים. אני לא יודעת מספיק בשביל להגיש עזרה. הקול שלו היה נמוך מיאוש. חיפשתי מסביב ולא מצאתי מתגים. לפעמים אני חסרה. מחסור חמור של אונים.
השיחה שלא היתה: מה כבר אפשר לומר על שיחה שלא היתה? על כליון החיכיון, על עינוי הציפיה, על נחשי הדאגה. היש כאב חודרני יותר מכאב האין?
אז הבוקר, בהעדר אישור ריצה בשל הפציעה, נרתמו האופניים לרכיבה ארוכה. אי שם מחוץ לעיר, במקום בו שולי שמלתה נוגעים בים נמצא לי פתאום הפלא התשיעי של העולם. מזח בטון עייף ומוזנח שמתחיל מקו מי האוקיינוס. לא רחב מדי, לא סלול, צמחיה פראית משוטחת מצידיו. ארבעה ק"מ היישר לתוך הלב של הים. נטוש לגמרי. ההרגשה היתה של רכיבה ממש על המים לכיוון כללי שמים. רוח חזקה הרימה ברבורים משני הצדדים, השמים היו אפורים והעננים מאיימים. הרגשתי שעוד שניה ינתקו הגלגלים ואעלה השמימה כמו אליהו במרכבת האש. התחושה היתה אדירה. בדיוק מה שהייתי צריכה.
כששבתי הביתה השיחה שלא היתה כבר היתה. רגליים עייפות ופחות אחת מועקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
