נשכבתי על המיטה לקרוא ספר. שעת קריאה היא לא שעת שינה. אפילו קצת שמש עוד היתה ערה. אבל בשלב מסוים לא עמד לי כוחי. להתכסות כבר היה מעל ליכולתי. אחזתי חזק בשולי השמיכה והתגלגלתי גילגול של שבלול יחד איתה. היא הלחמניה אני הנקניקיה.
בזמן שמוחי שקע שנות אור לאחור ניסיתי לכוון את מחוגי נפשי אל נקודת האל חזור. ניסיתי להבין מתי בעולמות היותר משונים הדברים משתנים, מתי הפכת להיות לי שר הצבעים. נכון שכשאתה לא נמצא הכל עוד קיים, אבל רק בשחור או אפור או לבן.
בכל פעם שבא לי צהוב של זריחה או אדום של שקיעה, בכל פעם שבא לי חום של חול או ים של כחול אז בעצם בא לי אותך. אצלך המכחול.
התערפלתי בטרם נמצאה התשובה. לא אכפת לי. צייר בי אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
