בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

פעם במגירת התיאוריות היהירות שלי היתה תיאוריה אחת לפיה אני מישהי שממש שווה לעשות איתה עסקת חבילה לחיים מאחר והפגיעה שלי בהון המשותף תהא מזערית ביותר. ידעתי לטעון בלהט איך איני יוצאת למסעות של רכישות. בגדים, בשמים, איפורים, תכשיטים, נעליים, תיקים, צבעים, תסרוקות ושאר דברים אינם נמצאים על סדר היום שלי. באמת שלא. בסיסי עד אפסי.

התאוריה הזו מזמן כבר שוכבת קרועה לגזרים במגירת המציאות. אני לא יודעת אם אני מוציאה יותר מחברותי למין הנשי אבל בטוח שלא פחות. אני פשוט עושה את זה על דברים אחרים. אז על מי אני בכלל עובדת. בסופו של יום אני לא טובה מהן אלא גרועה מהן. בעוד הן לפחות מוציאות כספים ובתמורה נראות יפות מטופחות ומשובבות אני מוציאה אותו דבר  ונשארת במראה שהיה מודרני בתקופת הופעת הקיבוצים על המפות.

כל זה עלה בי מחדש אחרי שהיום חזרתי מעוד שופינג סטייל המילולי. יש לי עכשיו אופני כביש צהובות ויפות ונעלי ריצה עם עיניים כחולות. ממש מחמיא לי בחיי :)

אי של שפיות:

 היום בבוקר כשה- GPS על האופנים הראה שעברתי שמונים ק"מ, באופן ספונטאני ובלי מחשבה הוצאתי אצבע משולשת אל החבישה המוזרה ברצועת הברך הפגועה וסננתי לעברה קללה בקטע של "הנה תראי לך, מי צריך אותך"

שניה אחר כך הבנתי שאני לא ממש שפויה. התחלתי לתקוף חלקים מתוכי. מה השלב הבא? אתן להם ביס וארק אותם מתוכי?