פתאום התפנה לי יום מכל הסדרים הרגילים. הוא השתרע לפני ריק גשום וגמיש. הכנסתי שתי אצבעות לפי ובשריקה חדה קיבצתי סביבי את כל הסידורים. אלו שהחבאתי, אלו שהדבקתי מתחת לשולחן, אלו שנולדו רק אתמול ואלו שכבר צימח להם זקן. דחסתי אותם בתרמיל הכתום ויצאתי להילחם את מלחמתם. אחרי הסידור הראשון הרגשתי שמתרחשת בי הדממת מנועים. הרגשתי איך אני כבר לא רוצה. התרוקנתי באופן לא אופיני לי, באופן זורק מיטה.
חמקתי מהעולם הביתה, פשטתי הבגדים. עם חגורת משקולות למתני ללא אמצעי ציפה שקעתי באור יום מלא אל חשכת מעמקים.
כשנזרקתי חזרה אל חוף הערות בשוך השינה הטרופה מצאתי שני שברי חלומות שנותרו בכף ידי הקמוצה.
באחד הוא ואני מפליגים כמו בימים רחוקים. רוח צד חזקה, תופסים פלניגים על הגלים.
בשני אני שכובה על הגב במיטה. ידיי מונחות מעל לראשי. הוא אחר מהחלום הקודם, מעלי. אצבעותיו משולבות חזק באלו שלי. יחד אנו מנגנים. דואט של אגנים.
אולי זה לא כל כך נורא. אולי כזה מן יום הוא מה שהייתי צריכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
