אני יושבת באולם הנוסעים, הידיים חובקות תרמיל רווי מילים. אני בוהה בלוח הטיסות המתחלפות שמותכות באדום הישר למוחי. טיסה למסופטמיה או טיסה לאספמיה הכל מתבלבל אי שם בתוכי. גופי קופא למרות שהוא יודע שעליו להתחיל לנוע, ברמקולים כבר מהדהדת קריאה אחרונה. אני מתנערת, אני רצה על הסרט הנע, אני נשמטת, תכולתי נשפכת על הריצפה.
אני מקבלת עזרה. בסבלנות ובשקט מול דחיפות ממהרת הוא עוזר לאסוף את הכל חזרה. אני ממשיכה לרוץ קצת כושלת, הוא קורא אחרי לומר שנותרו מאחור עוד כמה שלא אספתי. אני מסמנת "זה בסדר, תשאיר אצלך" הוא מנענע בראשו לשלילה בנחישות עדינה, מתעקש שאקח את כולן חזרה.
דלת נסגרת, גלגלים מתקפלים, מנועים רועמים. נדמה לי שהועלתי על טיסה חזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
