בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

עינב שמארגנת לה את מסיבת הרווקות ביקשה שכל אחת תביא חפץ או תמונה שמזכירה, שמספרת, שקשורה לחוויה עם הכתומה. מיד חשבתי מה אני הייתי מביאה.

אולי גרביונים ומזוודה זכר לאותה פעם ראשונה שהיא עשתה יציאת מצריים למדבר סיני. היא הופיע בגבול עם גרביונים וחצאית קצרה, ביד אחת מזוודה ובשניה שמיכת הפוך מהמיטה. למותר לציין שהיה צריך לגרד אותי עם שפכטל מרוב שנמרחתי מצחוק על הריצפה.

ואולי אביא סנפיר בודד. להזכיר לה את אותה צלילה ספציפית שבה צלל לה הסנפיר התאום לחשכת מעמקים. להזכיר לה איך היא היתה אלופת הציודים הנושרים, הדברים החסרים, הבלאגן והפיזור. אני זוכרת איך הבטתי בה באחת מהצלילות היותר הזויות, ים תיכוניות, כשהבוקר עוד ישן על סירת דייגים ואנחנו יושבות עליה עם חבורה של זקנים וידעתי שרק היא ביקום שלי מסוגלת להצטרף ולהבין.

ואולי אביא בשר עם סימני צמיגים. זכר ליום ההוא שהופיעה באיחור למסיבה על הגג וסיפרה איך הם עפו לה מהאופנוע ונדרסו. אף פעם לפני כן לא ראיתי סטייק עם סימני בלימה אבל מאז כבר למדתי להיות אדישה לחומר בחינות עם אותה הדוגמא.

ואולי ברוח החג הייתי מביאה מצה. לכבוד הסדר ההוא שהיא הסכימה איתי שלחגוג אותו בשתיים זה ממש אפשרי. רקדנו בסלון עם בטן מלאה, התעוררנו בבוקר שיכורות על הריצפה אחרי שהבטחנו ש"רק" ננוח לשניה.

כשהצטלבו לנו החיים היא היתה תמימה, כתומה, שבירה רק למראית עין עם עמוד שדרה מברזל ועם לב טוב שפגשתי כמוהו כמעט רק אצלה. המעבר לעיר הגדולה צילק אותה אין ספור פעמים בלי הרבה רחמים. היא לא דילגה על אף סעיף או תת סעיף בספר הייסורים. שנים ארוכות הבטתי איך כל הרכות שבה מתקשחת איך כל התמימות שלה מתפכחת. אבל היא עדיין כתומה, היא עדיין להבה. אולי סוף סוף היא תהיה גם שמחה.

עוד חודש חתונה. אני מתגעגעת נורא.