בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בסוף היום, כשהרוח הזיזה בחוץ את הפעמונים והתחושות לחצו לי בצלעות מבפנים, הוצאתי אותן מקירבי וישבתי איתן בחוץ על המדרגות. שאלתי אותן מה הן רוצות, למה הן לא מרפות. הסברתי להן שהייתי תלמידה טובה בשעורים שלימדו איך להגשים חלומות, אבל ברחתי לים בשעורים ההפוכים, של לדעת מתי לוותר על חלומות . אני יודעת, זה כמו ללמוד נהיגה בלי לדעת לשלב הילוך לאחור. שאלתי אותן אם הן יודעות שהן מכאיבות לי למרות שהן מלטפות בי ושיהיה לי יותר קל אם הן יקומו ויעזבו מעצמן. אחר כך השתתקנו. הבטנו למעלה על ההרים. עוד מעט כל השלג יימס בפסגות והם יהיו טיפה פחות יפים. אולי לא פחות יפים אבל פחות דרמטיים. כשהשתיקה לא נשברה, כי תמיד כשאני מדברת עם עצמי אני לא עונה, פתאום חשבתי שאולי זו בעצם התשובה. לחכות בסבלנות להפשרה.