וזה לא שלא הבאתי מזוודה. בוודאי שהבאתי. היו בה ג'ינס כהה וג'ינס בהיר, טריקו כחולה, טריקו לבנה, טריקו שחורה, טריקו אדומה, טריקו... טוב נו הבנתם, שום פריט שמתאים לחתונה של חברה. אז עינב השאילה לי שימלה. שחורה ארוכה עם שני שסעים בצידה. השסעים התגלו כמעולים ומועילים. שעה אחרי החתונה במגפיים חלוצות עם אוטו מחופר בחולות זה היה מאוד נח לקשור אותה לצדדים בגובה תחתונים בזמן שבאת חפירה פינינו דרך לגלגלים. דגדוג כף רגלי על חספוס דוושת הגז ביציאה מההתחפרות נעם לי כמו מגע החול עצמו מתחת לרגליים היחפות. תפוחי האדמה המושחרים מהמדורה ערבו לי הרבה יותר מהאוכל המשובח שהיה בחתונה. כל כך, כל כך התגעגעתי לעצום עיניים על חול רך של ים בתוך שק שינה ליד מדורה ולהתעורר לתוך הכחול הגדול הזה.
פעם נוספת ובוודאי לא האחרונה אני מוצאת עצמי תוהה אם כבר אמרתי תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
