אז ביקשתי ממנו שנסע אל המדבר. הוא חיכה לי בקרן רחוב תל אביבי הומה. אני השארתי מאחור מסעדה לא רעה, חברים טובים, את שעת חצות ומה שכבר לא רציתי לראות. נכנסתי לאוטו, חלצתי מגפיים, הרמתי רגליים וכל הדרך עד למחסום בדרום בקושי הצלחתי לשמור על עיניים פקוחות. כנראה נראינו זוג מוזר מדי. השוטרים במחסום הוציאו אותנו, בדקו כל תיק וכל פינה, האירו בפנס לתוך המגפיים הריקות ולא הניחו בשקט אפילו לתפוחים. הם בטח חשבו שהוא מהצד של חומרי הנפץ ואני מהצד של הסמים.
זה עבר בשלום והגענו באישון לילה. פרשנו שקי שינה על אדמת הטרשים ותוך חצי שניה היינו כחולמים. עוד הספקנו להבחין שלמעלה יש ירח ענק ומקסים שנראה כאילו מישהו חצה אותו בסכין.
כשהבוקר עלה עלינו גם אנחנו. מעלה לא קל, לא קצר, וכל כך יפה. מוביל למעלה אל רמת המדבר וים המלח פרוש למטה כמרבד. ואז התחלנו ללכת. הנוף עצר לי את הנשימה, הסיפורים שלו בעדינות החזירו לי אותה, ופתאום מסביב היה המון מדבר. מדבר כזה שלא רואים לו סוף ושיש בו המון נוף. בדיוק כמו שרציתי.
כשהגענו למפל אחרי בערך ארבע שעות הליכה התיישבנו למנוחה. בצענו חלה לשניים, השתדלנו לשתות הרבה מים, שכבנו על הגב על פי תהום, הבטנו בשמיים והיה חם. כשרצינו להמשיך ללכת ראיתי בעיניים שלו את ההתחלה. משהו בו אזל, הגוף שלו החל משדר מצוקה. המשכנו בדרך לאט. הולכים בשקט שצרב לי בנשמה, הולכים ונעצרים. והוא לא רוצה לשתות כבר מים ואנחנו הולכים ושוב מתיישבים. נשאתי את התיק שלי על הגב ואת התיק שלו על החזה, אך המשקל לא היה בתיקים הוא היה בדאגה שטיפסה בי מבפנים. פתאום המדבר היה מה שהוא. גדול, חם ואינסופי. פתאום העובדה שמהבוקר לא עברה שם נפש חיה כבר לא היתה בה נחמה. נעצרנו כשאי אפשר היה עוד להמשיך. ואני מודה. דאגתי מאוד. אני הייתי מוכנה להוציא את הפלאפון ולצעוד עד שיימצא לי מקום עם קליטה. להתקשר ולבקש רכב או להתייעץ לגבי עזרה. אבל הוא עצר בי. ביקש לעצמו רק מנוחה. השתפלנו לתוך מערה שמישהו שכנראה אוהב אותנו הציב בדיוק במקום בו נעצרנו. שני אנשים בוגרים גודלה והיא היתה הצל היחיד בסביבה. ואני הייתי מוטרדת. ישבתי שם מאובקת ולא ידעתי אם קיבלנו החלטה נכונה. לא ידעתי איך אעביר שם שעה ומחצה. אם זה נכון להניח לו לישון, אם אנחנו מתגרים בשעת חשכה עד שנגיע לירידה, אם יהיה לו יותר טוב או רק יותר רע. אבל הקשבתי לו. סמכתי עליו.
ספרתי את הדקות, הבטתי בו ישן, וידאתי שהוא נושם כי ככה אני. הדמיון שלי מעופף בלי שליטה עד להכי גרוע וחזרה. הערתי אותו אחרי שעה ומחצה. נראה שהשמש בעיניים שלו מראה סימני זריחה. האמת היא, שלו ידעתי כמה דרך יש עוד לפנינו ואיזו ירידה עוד מחכה לנו בחיים לא הייתי מקשיבה לו כי לא הייתי מאמינה שמישהו שמרגיש ככה יעמוד בזה.
אבל הוא ידע את עצמו טוב יותר ממה שאני ידעתי אותו. לא להרבה אנשים שאני מכירה יש עקשנות ולהט כמו שלו.
לאט אבל בטוח המשכנו בדרך עד לשפת המצוק. הוא אמר שאם נצליח לרדת עד לאוכף לפני חשיכה נהייה בסדר. היינו בסדר. אם כי לירידה נדמה שלא היה סוף. בערך באמצעיתה גיליתי שהוא מצידו שתק ואני מצידי שכחתי ושבאותו יום ממש היה זה יום הולדתו. בשלב הזה כבר עמדו לי דמעות בעיניים. הוא ירד לפני ורציתי לקרוא לו שיסתובב רגע ולזרוק לו את הלב שלי , שיתפוס. למה לא זכרתי, למה סחבתי אותו למדבר, אולי בכלל הכל היה צריך להיות אחרת באותו היום בשבילו, אולי לפעמים אני מסתירה לעצמי עם אני את אלו שלידי. היה כבר ערב כשהגענו למטה לכביש. היה חיבוק אחד ארוך שמשך מהיום הזה הקלה ושחרור מדאגה, בקשת סליחה, והמון תודה.
את הדרך חזרה נהגתי כשהוא ישן לידי והדיסק שלו שר שירים שלו שהפכו מאז גם קצת שלי. הייתי עייפה והיתה חשכה וכולם עקפו אותי. אבל בכלל לא הרגשתי שנשארתי מאחור.
יש דברים שלא נשכחים. הטיול הזה יהיה אחד מהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
