בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני אשכב על המיטה בזוית שטוחה של מאה שמונים מעלות. רגליים וידיים לגמרי מתוחות. נקודת המרכז שלך היא הפופיק שלי, משם תמתח רדיוסים, תצייר עיגולים ותצבע בצבעי שמן תינוקות שקוף את הבפנים. המשימה שלי לשכב בשקט, לא לזוז, כדי שלא תצא מהקוים. אבל זה הרי אף פעם לא יקרה. אני אתקפל, אני אתגלגל, אהרוס את כל השרטוטים ואבלגן את  מערך השעורים. זה השלב בו  תיצור לי מהרגליים משולש שווה שוקיים ולא יהיה לו שום יתר, אבל כן תהיה לו כיפה בקודקוד. לא ברור מאין הבאת את הגאומטריה הזו, אצלי בבית ספר למשולשים לא הכניסו כיפות. אבל זה בסדר גמור, אני אוהבת כאלו צורות משונות. ואז אתה תכתוב לי את השם שלך בבפנים של הבטן. כל פעם שאלך לאיבוד אמשש מה כתוב בתוכי. כי לפעמים אני מבולבלת. אני קצת שוכחת לאן להחזיר אותי.