הספר עמד שם ופתח לה את התלתלים. לא יודעת, מן ביטוי כזה של ספרים. אנחנו מצידנו עמדנו שלושתנו סביבה, פותחות לו את האזניים ומעגלות לו את העיניים. לא היתה הרבה תקווה לשיחה תרבותית כשהבוקר ההוא התחיל בדיון של ארבעתנו שהיה פתוח לכל יושבי המספרה, אם שבעים בחורים זה מספר שמספרים או קושרים אליו אבן ומצניחים לתהום הנשייה. אחר כך התחלנו להוציא שלדים בלי ראש מהארון, הגולגלות הרי תלויות על חגורה. כשהשלד של רמי יצא אני התבלבלתי לשניה, לא זכרתי עם מי מאיתן הוא היה. הן הזכירו לי שעם שתיהן, ואיך הן תמיד התלוננו שהוא היה מארנֵב במקום לזיין ועד כמה הוא היה קטן וחסר השפעה. הספר נענע בראשו ביאוש וחרדה בזמן שאני נשפכתי מצחוק על הרצפה כשנועה, שתמיד אומרת את אשר על ליבה, חיקתה את עצמה איך אמרה לרמי פעם באמצע "טוב טוב, די, תצא, עייפת אותי נורא". רמי, אומרות העדויות, צחק הרבה פחות באותה שנייה. אחר כך עברנו לזמן הווה ולפלאפל בנורדאו בפינה. ישבנו על הספסל ונטפנו יחד עם הטחינה על בטון השדרה בעדכונים קצת יותר טריים מעולם הזיונים. רק בגלל שיש לי חסך רציני בפלאפל ישראלי לא ידעתי להכריע מה יותר עסיסי הכדורים או הסיפורים.
אז כן, בוודאי שנהנתי בחתונה. התרגשתי עד דמעות. וגם במסיבת הרווקות. אבל הכי נהנתי ברווח הזה שבין שני האירועים. כשליווינו אותה במשך היום שלה עד הערב הגדול.
כי אני לא יודעת מה זה אומר עלי, אבל יש משהו, דווקא כשאנחנו ככה יושבות, ביציעים הנמוכים של החיים, משוחררות, צוחקות, אפילו גסות ובלי סודות, שמגדיר אותנו כחברות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
