ביום חמישי בערב ישבתי על הרצפה בסלון מתחת למנורת הקריאה. האופניים שלי הפוכות לידי ואני מפרקת גלגל אחורי. מוציאה פנימית, מכניסה פנימית מרכיבה גלגל. ושוב. ושוב. ושוב. עד שנראה היה לי שאני יכולה לעשות את זה במהירות סבירה.
ביום שישי בערב אני כבר שוכבת על המיטה במלון. רואה לופים של סיינפלד ומחכה שיחטוף אותי החלום.
בשבת בערב אפילו לטלוויזיה כבר אין סבלנות. שוכבת על הגב רגליים על הקיר קוראת בקול רם את הברית החדשה שמצאתי במגירת השידה ליד המיטה.
ובכל הערבים האלו אני מרגישה כמו קפיץ מקופל שהכניסו לקופסא.
ואז מגיע יום ראשון בבוקר. לא, בעצם לפנות בוקר. וזו השעה הכי הזויה באירועים האלו. בשמיים יש רק תאורה עמומה ורכה והאגם חלק ובלי קמטים. צללים של דמויות עם אופניים צצים מכל מיני כיוונים. עוד קריר בחוץ והדשא רטוב כששרוולים ומכנסיים מופשלים ומספרים על הגוף מצוירים.
כשהבוקר עלה נכנסתי למים ובשעות הצהריים המאוחרות חציתי את קו הסיום וחצי ממני היה חזק כמו ברזל. הרווחתי ביושר.
חצי איש הברזל. 2 ק"מ שחייה 90 ק"מ אופניים ו-21 ק"מ ריצה.
פעם ראשונה. בטח שבכיתי בסוף, נו מה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
