כשטסתי לפני קצת יותר מחודש לארץ טסתי לבדי ולכן אני היה כלב השמירה היחיד של עצמי. הייתי בתקופה שאמורה להיות השיא של האימונים למירוץ שהתכוננתי אליו הרבה זמן. זה לא שציפיתי שאהייה בארץ כמו שאני כאן. אבל בכל זאת, לרוץ אפשר בכל מקום, לשחות זו לא בעיה וגם אופניים אפשר להשאיל ולצאת לרכיבה אפילו קצרה. שום דבר מאלו לא קרה. כינים וקרציות. פעם אחת שחיתי. הא ותו לא. לא היה בכלל מה לדבר על לשמור על משטר אכילה בריא או על כמות שעות שינה סבירה אני חושבת שזה עמד על ממוצע של שלוש שעות ביממה. אבל כל זה שטויות. מגרד קצת, לא נורא. הגרוע יותר מבחינתי היה שעישנתי. עכשיו נניח שלקחתי סיגריה כאן סיגריה שם, איזה מרלבורו לייט, לא נורא, קרה. אבל לא. נובלס. חזק ומסריח. על הבוקר עם הקפה, בחום של המדבר, באוטו, ליד המדורה, בקפה של סוף היום ועוד איזה שמונה מאות חמישים סיגריות באיזה יום במיוחד מופרע. כאילו אין מאחורי שלוש שנים נקיות. כאילו אני לא רצה עשרות קילומטרים גם בעליות. כאילו לא עברו קצת מים בגלגלי המח הדפוק שלי. אז יכולתי לומר עכשיו כמה התאכזבתי מעצמי, ושאני לא מבינה למה עשיתי את זה אבל זה לא יהיה לגמרי אמיתי. נהנתי מכל רגע, מכל חומוס, מכל לילה ללא שינה, מכל שאיפה ומכל נשיפה. לו אני צריכה להדביק לזה פס קול ישר עולה לי בראש ג'וזי כץ עם התלתלים הבלונדיים שלה שרה "כמו פעם, עוד פעם".
אבל יחד עם זאת אני באמת אהיה תמימה או טיפשה אם לא אפנים את המשמעות של זה לגבי. אני זיקית סביבתית. תשימו אותי כאן אני אלופת העולם בסיבולת לב ריאה, בריאות ותזונה, תשימו אותי במקום אחר אני חוזרת להיות מעשנת זרוקה.
אמרו לי איפה אני ואומר לכם מי אני. קצת דפוקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
