בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

עיני עוד עצומות כשפתאום נדלק האור בחדר השמאלי הפועם של ליבי. הן נפקחות, ממצמצות, שולחות מבט מגשש. הוא משיג אותך רגע לפני שאתה חומק לפרוזדור היציאה. שניה אחר כך אני נזכרת שאני עירומה, מושכת על גופי את ההגנות שמוטלת ברישול על הריצפה. אתה לא מנצל את ההזדמנות לחמוק, רק עומד בפתח, מביט בי מתכסה. אני שואלת בעיניים וגם עונה לי בשתיקה את התשובה. נותר לי רק למלמל אם אתה בטוח שעכשיו אתה הולך, הרי בכל זאת כל כך מוקדם. "תחזרי לישון" אתה אומר, "את בטח חולמת, הרי לא באמת הייתי כאן מעולם." אני משחררת ממך את נעילת המבט וחוזרת לעצמי. לך לך. באמת אף פעם לא היית לי. אתה מחייך חיוך של צודקים יודעי דבר, נשען לרגע על הבחוץ של דלת ליבי. שומע איך אני מותחת את הרגליים בכאב עם הנאה קטנה. יש משהו קצת נעים במקום שהתפנה.