ניסיתי להיות רגועה ומפויסת לחשוב למה כן. למשל בגלל הדובדבנים והפטל והאוכמניות. בגלל שכל האנשים יוצאים מהקליפות. בגלל האגמים הקפואים שאני צולחת בכאלו חודשים. בגלל שהיום נגמר מאוחר, בגלל שאני יודעת בדיוק איך יראה האור מחר. שום דבר מאלו לא הועיל. במקום זה אני מסתכלת עליך, עומד עירום על רקע הקיר המתקלף מאחוריך. קח, קח סל מלא של עסיס דובדבנים, אנשים מתקלפים, אור ואגמים תן אותם מצידי לאהובתך השניה. אני רק אשים לך יד על התחת ואותי אתה תקח או אל הסתו או אל המקלחת.
כמו שנשים זוכרות את הזיון הראשון שלהם ככה אני זוכרת את האופנוע הראשון שלי. היה לו מנוע שעובד על מערכת קירור אוויר. בחורף ובבקרים קרירים אפשר היה לחוש בגוף את המרץ והעזוז שלו. היתה שמחה בשאגה שלו. ברור שגם בקיץ ובחום הוא נסע, אבל משהו היה כבוי לו בנשמה. אי אפשר היה להשוות את ההתנהגות שלו לזו שבסביבה קרה.
כל הנשים הופכות להיות אמא שלהם אפילו שהיא לא לידם. אני בנוסף גם הופכת להיות האופנוע שלי. אפילו שהוא מזמן לא כאן
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
