אז חמישה לילות ראשונים הייתי אישה בירידה. בכל בוקר מצאתי עצמי קרובה לים בעוד טיפה. ככה אני כשאני עם עצמי, לבדי, בלי גבר לידי. לא בודקת שיפועים, לא מותחת יריעות, לא תוקעת יתדות, לא מתקנת טעויות. אוהל נידף ברוח. יהיה בסדר.
השעות הכי יפות היו השעות האפורות והאדומות בהן הייתי יושבת מול הכחול הגדול הזה, מחכה לגלי המעבורות שירעידו את המים, נועצת עיניים במחזה העועים, מנסה להפריד בין ראשי כלבי ים לצל הגלים.
בגשם שוטף שלא אפשר לי אפילו קפה של פרידה אני מקפלת את כל הרטוב הזה לתוך האוטו. נוסעת למעבורות בדרך לאי העוד יותר קטן הבא. בבושקה של איים ומעבורת יש שם. בדרך, לצד תחנה אפורה, ריקה ורטובה אני אוספת אחד גבר עם אחד תרמיל. בלילות הבאים כבר אשן ישרה.
אחרי שהוא עולה לאוטו ואני מעבירה לו אחריות נוטפת מגשם הוא שואל עד כמה הייתי מנותקת וגם יודע בעצמו את התשובה. אז הוא מספר לי על רוחות מלחמה. מחסיר בי פעימה. אין מקומות כמו המקומות שאני נמצאת בם שאפשר להרגיש יותר מנותקת ורחוקה. אני מנסה לסנן לעצמי את ההרגשה. זה קומפוסט כזה של אשמה, דאגה, התנצלות ונחמה.
אתמול בלילה בדרך הביתה, על ספסל במעבורת אני מרימה עיתון נטוש. רואה את התמונות. הפצועים, ההריסות, הבכי, הפנים. לא שלנו. שלהם.
אחר כך בבית אני פותחת את המייל וקוראת את המילים הצפופות המצמררות שלו שמספרות מה מצא כח החילוץ בשני ההאמרים. לא שלהם, שלנו.
שלנו ושלהם. אנשים מתים. הדמיון שלי אוטם את הלב שלי. אני עוד בשיטות של מלחמות ישנות. אני רק אוטמת איברים ותחושות במקום לאטום חלונות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
