אני קוראת. יותר מדי קוראת. בלוגים שלהם ושלנו. עיתונים, דעות, פרשנויות, הפניות, אתרים כאלו ואתרים אחרים. לוקחת את ערימות המילים בסוף היום אל המיטה והן מגובבות עליה כמו ערימות של כביסה. מנסה לקפל, לעשות סדר. ערימת הלא היתה ברירה, ערימת הכן היתה ברירה, ערימת צהל חלש וטועה, ערימת צהל חזק וצודק, ערימת אין יעד אסטרטגי ברור, ערימת יש יעד ברור, ערימת השוואות הסטוריות למה צבא נגד גרילה כן וערימת השוואות הסטוריות בדיוק הפוכות. האמת, שום דבר לא מתקפל לי יפה. כמו סדינים עם גומי, תמיד נשארים קצוות ובליטות. בין כל הערמות פזורות גופות. כמו גרביים בודדות שכבר אי אפשר לסדר בזוגות. והחיזבאללה בטח אדום ומתנשף נורא למרות שהוא בכושר לא רע, כי הוא כל הזמן מטפס מדרגות. כששום דבר לא מסתדר לי עד הסוף אני מעיפה הכל בתנועה חדה על הריצפה ומתכרבלת במיטה. אני בחוסר אונים מחשבתי. לפעמים בא לי לדחוף את הראש לפריזר אולי ככה תהפוך לי העיסה לדעה מוצקה.
לא יודעת היכן משיגים מושג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
