אם יש משהו שמלחמות יודעות לעשות זה להצטלם. בעיתון המקומי, שחס הרבה פחות מבארץ בסוג הצילומים המתפרסמים, הופיעה היום בבוקר תמונה. לא יכולתי להסיר ממנה את המבט אפילו לשניה. צילום של סיפור, סיפור בתמונה. זו היתה אמורה להיות והיא אכן היתה, תמונה קשה. חילוץ של חייל פצוע מתוך טנק על ידי ארבעה. החייל הפצוע עם רטייה בעין ויד חבושה, ללא נעליים, כבר קשור לאלונקה שעוד נוטה באלכסון בזווית הוצאתו מהטנק. הוא מביט למרגלותיו, מאמץ את שרירי הצוואר וכל תנוחת גופו והבעת פניו, חרף הפציעה, משדרת חוזק ותקווה. חייל שני רוכן לעברו, מושיט לו יד כמו מה שנראה כמחווה של נחמה, והמבט שלו חם ואנושי באופן שיותר מזה זה כמעט לא אפשרי. בקדמת האלונקה חייל שכבר מתחיל להרים, ידו מושטת, פניו לאחרים, אצבעו מורה, אין ספק שהוא מי שנותן את ההוראה על הצעד הבא. הקשר, בגבו למצלמה, חולצת המדים הכמו קטנה מדי מורמת מתחת למשא, חושפת פס של גב תחתון מעל החגורה. חייל אחרון מוציא עצמו מפתח הטנק.
מישהו הניח על רגלי הפצוע כובע קסקט לבן. אביזר תלוש לחלוטין לסיטואציה. יכול להיות רק חפץ מזל כזה, שמביאים ולא נפרדים ומישהו דאג שיתפנה איתו. כולם נראו מילואימניקים.
הצילום הזה היה מרגש עד דמעות. לא רק בגלל הדרמה שבפציעה ובחילוץ. בגלל שאיכשהו, נקלטו באותו רגע בתוך העדשה, מבעד לכל הנורא של המלחמה, המון תכונות טובות ואנושיות פשוטה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
