זהו. חיבוק ארוך אחרון ובכי שמטלטל ולא מפסיק כל הדרך הביתה. הקירות הריקים של הבית שלה מהדהדים לי מבפנים. מאוחר יותר בבית אני פותחת חלון לרוח של תחילת סתו, מתכרבלת במיטה, מחבקת ביד אחת גם אותה ליד דלי כתום של הקאה. היא לא מרגישה את הטוב ואני מרגישה את הרע.
כל מיני דברים נגמרים. תקופה, מלחמה, קיץ .
רגע לפני שאני נרדמת אני מרגישה את הפולס בקרקעית הבטן. את השמש הקטנטנה שזורחת בי. קול ענות חלושה. אבל אני יודעת שביום שלא אחוש אותה יותר, לא אהיה אני. היא תמיד מאותת לי . בלי האופטימיות שבי אני אבודה.
אלו לא היו ימים כל כך טובים. נטולי אנרגיות. הכל יחסי. הרי כולם חיים.
אז אני קמה בבוקר, פותחת את כל החלונות. מתקלחת, אוספת את השער ומביאה לי את הקפה. יושבת אל המחשב וגומרת בשעה שתי מטלות משפטיות שהתחמקתי מהן כבר כמה וכמה ימים. התחמקות נפשית. שיחות שלא נענו על ידי. התעלמות שמשניאה אותי על עצמי. עכשיו הכל נקי. בחיי שיהיה רק טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
