בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

באמצע החיים פתאום גיליתי שיש בי צורך בנשים. למען הסר ספק ומניעת אכזבות- צורך בלתי מיני בעליל.

חברה טובה או חברות טובות תמיד היו. זו לא הנקודה. אבל איכשהו כמעט כל התחביבים או הדברים שעשיתי בחיים אם זה צלילה או צבא או שיט או אופנועים תמיד עשיתי בחברת גברים. ככה היה טוב ולא חשבתי שאני יכולה או רוצה אחרת. בתקופה שלפני המעבר לקנדה נהגתי להשתתף מדי פעם בתחרויות שיט של יאכטות כאיש צוות מחליף. גם בצוות הזה כולם היו גברים וזה הרגיש רגיל ומוכר. יום אחד הוזמנתי להשתתף בצוות שהוקם על טהרת הנשים, אד הוק לצורך תחרות מסוימת כולל תקופת אימונים. הצטרפתי אבל אני מודה שמבפנים קצת עיקמתי את הפנים. דמיינתי לי את הצעקות על הסירה, המריבות, היתה לי איזו תמונה של קקופוניה שלמה.

טעיתי וטעיתי בגדול. זו היתה חוויה מדהימה. היו שם נשים שהיה לי רק מה ללמוד מהן ולהביט בהן בהערכה. הן ידעו ים, הן ידעו את העבודה, רובן היו סקיפריות עם יאכטה משל עצמן וכמעט לכל אחת מהן היה סיפור חיים מופלא. אף אחת לא אכלה את השנייה וכמו שהן ידעו לקחת אחריות ולצעוק פקודות ברצינות הן גם ידעו לבלבל את הצוותים המתחרים לפני הזינוק, לחשוף ישבן או להרים חולצות. בשבילי זה היה ציון דרך קטן. השלתי מעלי עוד שכבת ציניות בכל מה שקשור בדבר הזה של "אחוות נשים". הבנתי שאוכל להנות מדברים כאלו בדיוק כפי שנהנתי עם גברים בצורה אולי אחרת אבל לא פחות משוחררת. הצוות ההוא התגבש לצוות קבוע אבל אני עברתי ארץ. בטיול האחרון שהייתי באיים ראיתי באחד מהמקומות כזו חבורה של נשים. בלילה הן ישבו מסביב למדורה, היה שם מלא אלכוהול והצחוק שלהן נישא. קינאתי.

אולי דווקא בתקופה האחרונה זה עולה בי ביתר שאת , אחרי שגלי נסעה ו"היא" באופן זמני נמצאת אי שם עם אהובה. תקופה שגם אם רק אחת אישה תעבור במקרה לקפה, זה יתקבל בברכה.