כשאני הולכת לישון אני נשכבת על הצד כי זו התנוחה בה אני ישנה. כח המשיכה של הכרית גורם לכל המחשבות בתוך הראש להערם על האוזן התחתונה. אם נשאר רווח בין אחרונת המחשבות לאוזן העליונה, לשם בדיוק תזדחל השינה. אבל אם הן סותמות את הכל זו בעיה, לשם כך אני מחזיקה לידי מגרסה. אני מאכילה אותה בדפי מחשבות והיא פולטת פסים של הרהורים שמנמרים את הריצפה כמו טישואים משומשים בעת מחלה. בבוקר, בעיניים חצי עצומות אני מספרת לו שבלילה גרסתי אותו כי הוא היה לי יותר מדי. הוא לא נראה מודאג. מטיל יהבו על צינת הבוקר, זו שתמיד תופרת אותנו מחדש עור אל גוף, גוף אל חום. צינה של ביטחון. אז באור ראשון אני בודקת את גודל הביטחון ומודיעה לו שהוא מופרז בכל קנה מידה, דוחפת את הראש מתחת לכרית מתפרקדת על הבטן באיברים פשוטים כאילו שאני לא שמה לב שאני בועטת אותו החוצה מהמיטה.
אין שום פרוטוקול שמתעד המשכים על הרצפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
