בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לשם

אתמול בחצות הלילה נכנסתי לאוטו. לקחתי איתי דיסקים צרובים, קפה בכוס, וערימות תרמילי אפונה שיארחו לי לחברה. הנעתי ונסעתי. שש שעות לא הרפתי מהדוושה. האמת, זו היתה נהיגה מופלאה. אורות העיר שהתחלפו בחשכה של כביש מהיר משם ירדתי לכביש של מאות קילומטרים מיוערים ומפותלים ללא סוף. הרבה במבים נעצו בי מהשוליים עיניים נוצצות. בשלב מסויים  עצרתי לרגע בצד לעשות פיפי. כשכיביתי את המנוע והפנסים, החושך המוחלט היה מדהים. למעלה היתה מצגת עצומה של כוכבים. זה היה חושך אמיתי של טבע. נסעתי שעות בלי לראות כמעט אף מכונית. לקראת אור ראשון עם עיניים אדומות הפכו ההרים למישור ומצאתי עצמי בחלק מדברי עוצר נשימה ביופיו.

שם

וכל זה למה? כדי לעמוד בתור, להרשם ולחזור. אין הרשמה באי מייל ואין הרשמה בדואר ואין הרשמה על ידי חבר ויש רק יום אחד בלבד להרשמה. מי שרציני מספיק שיתכבד ויגיע גם אם הוא גר במקום אחר. כשהגעתי היו שם כבר אנשים שפשוט ישנו את התור. עם שקי שינה ואוהלים ועיניים טרוטות ותקווה שיצליחו להרשם לפני שתתמלא המכסה. תור של אנשים מטורפים. הזוי לחלוטין.

אז זהו, נרשמתי  לעשות בעוד שנה את מירוץ  איש הברזל. 4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42 ק"מ ריצה. המירוץ האולטימטיבי לכל משוגע טריאטלונים. ימינה והלאה  מקצה גבול היכולת. הדרך הארוכה הזו של שש שעות נהיגה היתה בעצם רק ההתחלה לדרך שתקח לי שנה.

בדרך כלל גם בבלוג וגם בחיים אני מספרת דברים אחרי, לא לפני. אבל הפעם לא בא לי. לא בא לי ללכת לטירוף הזה ולשמור הכל לעצמי. גדול עלי. אם אגיע לקו הסיום לפחות שיהיה לי איזשהו תעוד לשנה שהביאה אותי לשם, ומי מכם שישרוד כאן שילך את הדרך הזו איתי. אתם חברים שלי. לטוב ולרע לשפוי ולמטורף.

ובחזרה

בסיום ההרשמה נהגתי חזרה. רציתי גם בחזור לעבור את הכל בגמיעה. אבל היה כבר חם, הדרך ארוכה ומאחורי לילה ללא שינה. אחרי שלוש וחצי שעות הרגשתי שאיני יכולה. עצרתי וירדתי לערוץ של נחל שזורמים בו מים קרים ושטפתי את עצמי. פרשתי שמיכה שמתי ראשי על אבן ונרדמתי תוך שניה. קמתי והמשכתי עוד שלוש וחצי שעות. הגעתי הביתה עייפה. אבל הי, אני רשומה.