פנס הראש שלי מטיל כתם אור קלוש עגול שיוצר אפקט מנהרה. זו התחושה, ריצה לתוך פתח מנהרה. אין מוזיקה ואין שטויות. ריכוז מלא ורעש נשימות. אני לוקחת סיבובים רחבים כדי לא להתקע בגדמי גזעים. מתרחקת מהשפה של השביל הצר כי יש מקומות קצת תלולים. רחשים ונהמות מהאין השחור בצדדים גורמים לדמיון לצרוח באימה, לדופק לתופף בקצב מסיבה ולרגליים לרוץ, לרוץ. אני לא רואה שיפועים, הם מפתיעים אותי ואני מאטה. אני מתפתלת ומתפללת שגם השטות החדשה הזו שלי תגמר בלי מעידה.
זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי בשעות הלילה להכנס לתוך מעבה היער. לא בשביל שליד, לא בכביש שחותך אלא פנימה, עמוק לתוך עלטה שמגדירה מחדש חושך מה הוא. אין שמיים אין כוכבים יש רק צמרות של עצים עצומים. מדובר ביער שמתפרש על שטח של מעל 7,000 דונם שגם ביום אני לא נכנסת אליו בלי לתכנן מסלול עם מפה. בחרתי בשביל שהכי מוכר וידוע לי ויכלתי לו למרות שהוא היה לבוש בבגדי לילה שחורים של אימה.
זו הייתה חוויה מדהימה שזורה במפחידה. כשנשפכתי חזרה אל הים חיכה לי ירח עגול ומושלם כמעט מחייך. פתאום הוא נדמה בעיני כמו הבנים ההם של פעם שהיו אומרים "בואי, אלווה אותך הביתה."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
