אני נוקשת לך על בית החזה את הנקישות המוסכמות, שתיים מהירות ושלוש חלשות. אתה פותח ואני כולי רטובה. המגבת שלי עם הציורים של הדולפינים כבדה וספוגה. אני מסבירה לך שאני בכלל לא בוכה. זה לא מהעיניים שלי המים, זה מהבריכה הפתוחה. היום היה היום האחרון. שחייה אחרונה. והגשם לא הפסיק לרדת. איש אחד וגשם ואני.
זה כנראה הרגע בו אתה יכול לסחוט אותי אבל זה כבר לא יעזור ממילא אין לי כסף. אני מסבירה לך שחשבתי על זה שאז, בלילה, זה בטח לא היה האור של השמש אבל גם לא האור של הירח. זה היה סתם אור של פנס הרחוב שנדחק בין שלבי התריסים וצייר לנו על הגוף קווים ופסים. אתה לא מבין מה אני רוצה, אתה עדיין הלום שינה. היא הולמת בך בפריכות פלומתית השינה הזו. החתול שאין לנו מתחכך בך כי אתה חם ואני קרה ואני מחכה שתשאל אותי מה אני בעצם רוצה. רק אחרי שסובבתי את הברז עם הנקודה האדומה וכל האדים כבר מסתירים לי את הראיה, אני מרימה רגל מעל לדופן לבנה ולוחשת שאני חושבת שמשהו מדהים אותי בך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
