בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני לא חושבת שפעם טיפסתי את ההר הזה בלי לכתוב עליו אחר כך. הוא תמיד מפתיע אותי מחדש בחיוך האבנים הזה שלו,  חיוך אכזרי קשה שיניים אבל לא נעדר ניצנוצי קסמים. מעניין אותי כשאני מסתכלת אחורה, איך אני תמיד חוזרת אליו אל אותו ההר כשהנפש שלי טיפ טיפה עייפה. יש להם, לנפש ולגוף שלי זוגיות די ג'נטלמנית וטובה. כשהיא מתעייפת הוא מייד מתנדב לשנס מותניים ולהעמיס על כתפיו הרחבות עוד קצת משא. אני ממש מרגישה תוך כדי העלייה והטיפוס איך הוא מתאמץ, מגייס שרירים, לוקח על עצמו עוד ועוד והיא מבינה, אט אט מזדקפת, מנערת את גיזרתה העדינה, מפזרת שערה ומתנקה. חוק שימור ה(מע)מסה.

כשהדופק כבר גבוה והזעה ניגרת בלי טיפת קלאסה או בושה, יש שלט צהוב מאיר עיניים שאם יכול היה היה גם נושך את המטפסים בידיים. הוא מספר להולכים שהגיעו לרבע הדרך בלבד, שהדרך עוד יותר תלולה ושהמשך העלייה באחריותם המלאה. תוצאה של נסיון מר של צוותי חילוץ שלא פעם ולא פעמיים חילצו משם מטיילים שלא בדיוק הבינו מי נגד מה. אני מחייכת כי אני כבר מכירה, מגבירה את המוזיקה באזניים, מרימה את הרגליים וממשיכה וממשיכה. לא מדובר מבחינת מרחק בדרך ארוכה. בסך הכל כשלושה קילומטר אורכה. זה השיפוע שמעניק לה את אופיה הבועט שגם נותן את הסטירה. על המרחק הזה צוברים גובה של כ 860 מ' (2,800 פיט) וזו צבירה נאה. כשאני מגיעה למעלה לפיסגה לא ממש אכפת לי שאני עם אף אחד אני תמיד מחייכת כי אני לא מתאפקת. ברכבל הענק בדרך למטה כשכל הנוף המדהים פרוש במרבדים מעורפלים, אושיק לוי ורוני אלטר מספרים לי ש"הימים ימים של קיץ, הלילות לילות שרב על העיר עולה כבר בוקר עכשיו" ואני יודעת שגם אצלי  עולה הבוקר. יש במשוואה שלי נעלמים, יש דברים שלא פתורים, יש אנשים שמתקשים. אבל האושר הוא כאן והאושר הוא עכשיו ואני לא ארפה ממנו. אתפוס אותו בכל מצב.