ושוב מטוס ממריא, מגרד במנועיו שבבים מעל ליבי. בבית אני נוטלת את שני הספלים הקטנים, עם העלים המצוירים ומחזירה אותם לארון ה"לא משתמשים". מי בכלל שותה קפה בכאלו ספלים. רק אמא ואבא שלי. רק הם. ספלים קטנים של פעם, הורים של עכשיו. הורים של תמיד. הפרידות שלנו קשות כי התקופות הן ארוכות. אמא מחבקת אותי וזה נעים לי ורך לי והדמעות יורדות לי ונספגות בה. היא תמיד סופגת אותי. אני כבר חודש מביטה בהם ורואה בם אותי וטוב לי עם זה. אני יודעת שכמעט ככה, כמוהם, אני רוצה גם בשבילי. ככל שהשנים חולפות הם מתכווצים לחללים יותר ויותר קטנים, ממעיטים בנכסים ועם מצפן פנימי שתמיד מושך לים, תמיד קרוב לים. מינימום חפצים מקסימום חוויות. בדיוק כמו עם הספלים ככה הם תמיד נהנים, מהדברים הפשוטים, הנימיים, מהנמשים הכי קטנים בלחיים המפורכסות של החיים. אין שום צורך בזיקוקים ומופעים כדי לעשות אותם מאושרים.
אמא אבא ושתי בנות. ארבע נפשות ושלוש ארצות. אבל בתוכי אני מרגישה שיום אחד, כשהם יסוגו עוד לתוך זקנתם, אעשה כל שלאל ידי כדי להיות שוב לידם. אני אוהבת אותם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
