בבוקר אני מדברת איתו כולי בוכיה. מינימום התמוטטה לי על הראש איזו תקרה. אומרת לו שלא אכפת לי להלחם בכולם אבל לא כשהוא בצד השני והוא חייב, חייב להיות לצידי. דרמה במיטבה.
בצהריים אני מדברת איתו ועם ג'ינס סקסיים מהשוק וזרועות חסונות הוא מניף את מצב רוחי למרות שאני עדיין משחקת אותה כלבה בהתנגדות. בכאלו גלים זה ממשיך כל היום.
המחזור הנשי מווסת לי את ההורמונים מבפנים בעדינות של מניאק שנכנס למקלחת חורפית ופותח רק את ברז המים הקרים. כשהיום הזה סוף סוף מראה סימנים של סיום אני נכנסת לחדר השינה תוך מלמול אינטנסיבי ש"זין אני עושה היום משהו וגם לי מגיעה מנוחה". מתוך הארון פוזלות אלי הכבשים עם עיני העגל שמלחכות תמידית עשב על מכנסי הפיג'מה שלי . הן מפסיקות שניה ללעוס רק כדי לומר לי שלכל אחד יש ימים נמוכים. הן לוחשות לי להתעטף בהן ולעשות איתן ביחד על הספה ערימת כירבולים. אבל חזיית הספורט שתלויה על ידית דלת חדר השינה, מביטה בי במבט דהוי ושותק עם רצועות משולבות וקללות אילמות. אני עומדת שם וצריכה לבחור בין חזיה רעה לכבשים רכות. המח צועק פשרה. מסלול ריצה קצר ושטוח ומייד לכבשים חזרה. אני יוצאת. רצה כמו סחבה בלי מגב ביום ספונג'ה עמוס במיוחד. אבל האוויר הקר, והנוף של הים, ו... נו התירוצים הרגילים. אני מגיעה לנקודת החצי, נקודת החזור, יאללה יאללה על מי אני עובדת אני לא חוזרת. אני חוצה את הכביש, חותכת שמאלה בין העמודים הצהובים, עולה לתוך היער בשבילים, גם היום זה יהיה המסלול הארוך. ואם בסוף, אחרי הכל, בסיבוב שחוזר מהים, ליד הבית זקנים עם הפחים הכחולים רואים סחבה מסיימת ריצה בספרינט אימתני, אפילו אני לא מאמינה שזו אותה אני.
מסקנה- לא להתעצל ולהכניס חזיות ספורט עמוק לארון. רק ככה הן סותמות את הפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
