אני רוצה שמישהו יקח ערימת עננים וילביש את השמש מכף רגל ועד ראש. עדיף גם שהם יהיו שחורים ומצידי שבכלל לא יהיו בהם חורים. אפילו לא לעיניים.
לפעמים, אני מודה, אני רוצה שהשמש תעלם גם כדי שתקח את כל האנשים איתה. אני אוהבת את פיסות העולם שלי אפורות, רטובות, ריקות. מנוקדות באופן אקראי בקצת אנשים וברווחים גדולים. אני יודעת, אני לא נחמדה ואחר כך אני מקטרת שאין לי חברים.
כשהשמש מותחת את גבולות העונה שלה אני ממש שוטמת אותה. היא הופכת אותי עצבנית ואני אפילו לא שלכת. העלים כאן כבר בשיא תפארתם הגוססת. אדומים, צהובים, כתומים, חומים, כבר נוטים ומתים לנפול . הם נאחזים בענפים ופרקי אצבעותיהם מלבינות ממאמץ כי איפה נשמע על ליפול בלי תפאורה? בלי אפור, בלי רוח, בלי דרמה, רק שמש ודממה. בסוף הם נכנעים. באפיסת כוחות הם נופלים כי אין להם ברירה. נרקבים בשמש בשיא הבושה. יש ימים כמו היום שאני ממש שונאת אותה.
האמת היא שהפרידה שלי ושלה הולכת כבר כמה שנים אחורה. אני לא מתפשטת לה, היא לא מלטפת לי, אני לא חושפת לה והיא לא שוזפת לי. יחסים קורקטים.
אז נכון שיש לי מעידות. בכל פעם אחרי שאני שוחה כאן באגמים, והמים כאן הרי אף פעם לא באמת חמים, אני מוצאת מזח מעץ או סלע אפור ומתפרקדת עליו. אני לא משוחחת איתה ישירות, אני מפנה לה את הגב, אבל יונקת בכל תא מתאי גופי המתנשם את החום שהשאירה לי כאילו במקרה ,על המשטח.
אבל זה בקיץ. ב ק י ץ את שומעת? גם מתי ללכת צריך לדעת.
.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
