אם נניח מישהו היה מגלה לי, ככה בלי כוונה, את הקוד הנכון לכספת שלו. אבל לזו שהכי במעמקים, זו שבתוך מרתפי המרתפים, זו שלאף אחד בעולם מלבדו אין ולא צריכה להיות אליה גישה. הרי לא הייתי מתאפקת. הייתי לובשת שחור צמוד מכסה את פני במסכה ונכנסת.
בפנים הייתי מציירת על הקירות חלונות, מבריקה את הרצפות, תולה המון קישוטים ומשחררת שם מלא ציפורים. ככה אני לפעמים. חושבת שאני יכולה להזיז דברים כבדים באמצעים מאוד פשוטים.
אבל אף אחד לא גילה לי את הקוד, קוסם הקודים לא באמת יורד בארובות. להפך, במציאות אני פתאום מסובבת קומבינציה של מספרים מוטעים וקורה בדיוק מה שקורה כשעושים כאלו דברים. הכספת ננעלת, מנגנוני הגנה מופעלים, הבריחים מוסטים.
וזה הרגע שבו העינים שלי יבקשו סליחה, הידיים שלי יניחו על השולחן את כוס הקפה הריקה והרגליים שלי יקחו אותי משם ליצור לנו מרחב קטן של נשימה. אני הרי לא פורצת מנוסה. אני רק אישה שמנסה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
