בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

סיימתי עכשיו לכתוב לאמא שלי. פתאום הבנתי שזה נורא מוזר שאני צריכה לכתוב לה וגם לקרוא אותה באנגלית. זו שכבה מפרידה. כמו ניילון בין שניצלים. ואני הרי רוצה אותה פנים אל פנים. לחוש הבעות ותנועות מדברות. לראות בעצמי מה עובר אצלה בעיניים כשאני מספרת ומתארת לה איך אתמול בשעה של חצות הלילה היתה ראות מדהימה. איך כל העיר נפרשה תחתי על שלל אורותיה המנצנצים, הבניינים הגבוהים וההרים כשדהרתי על קורקינט חורק בירידות של הכבישים. ככה הייתי מספרת לה מהסוף להתחלה שזו השעה שבה סיימתי את העבודה, שהאוטו במוסך ושקורקינט (באמת קורקינט) מסתבר כפיתרון לא רע לדרכים של ירידה. הייתי מודדת לה בעיניים עד כמה אני הזויה. לאחרונה אני עושה דברים קצת משונים, מהדסת אחורה בכמה שנים ומוצאת את עצמי קצת מגששת אחר אישורים. כאלו שמוצאים רק אצל אלו שבאמת אוהבים.