כבר חלפו בערך שבועיים מאז שהותרתי אותו ישוב ברכבת כשבחוץ חשכה. נוסע אל אותה אחת מפעם, אל אותה אהבה בהכחשה. מתכווץ אל תוך הכפר הקטן מתוך העיר הגדולה. בתוכי אני עדיין מרגישה את הבל נשימתו החמה על הזגוגית הקרה, כמעט יכולה לצייר באצבע ציורים של המשך הנסיעה ובכל זאת, התמונה קפאה. זה לא קורה לי הרבה ככה להתגעגע לדמות בדויה.
בינתיים ממילא המציאות ממשיכה לרקום את עצמה בחוטי הזיה. אתמול בלילה היו לי בדיוק חמש עשרה דקות הפסקה. בלי מעיל אני חוצה את הכביש בריצה. הלבן של השלג הופך אותי משחורה לבְּרֻדֳּה. אנחנו נצמדים לקיר עם מחסה וקפה וסיגריה גנובה.
כמו אחרוני הפועלים. יש רק עוד מטורף אחד בעיר הזו שיעמוד איתי בשעות גבוהות וטמפרטורות נמוכות ואתם כבר יודעים, יש לו כוס ירוקה.
שעתיים אחר כך רגע לפני חצות אני מתחילה לדובב את את ג'וני. אני מספרת לו שהוא לא יכול להתחבא כי המפתחות שלו מספרים עליו. פעם ראשונה באותו ערב הוא נעמד, מסיר את כובע הצמר הכחול ונותן לי קצת מילים. אני חופנת אותם ומקלפת כמו גרעינים רק כדי לגלות את הבפנים. שם תמיד מסתתר ההכי טעים. ג'ונים כאלו הם מסוג אנשי האיצטרובלים. צריך לעבוד בשביל הצנוברים.
דברים קצת מוזרים עושים לי את החיים מעניינים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
