זו לא נקודת שיא ולא נקודת ג'י אבל היא בעלת ערך לא פחות. נקודת החיבור בין מוות השינה לחיי העירות. העיניים נפקחות ווילונות המח מוסטים לאחור. המודע והתת מודע עדיין מתרוצצים, אוספים את חפציהם ורצים, מי למרתפים ומי לעליונים. יש את הרגע הזה שבו אני נזכרת היכן אני, מה מחכה לי, ואיזה מן יום היום, וכמו מנגנון של הדק ונקירה משתחררת קפסולה שממלאת לי את הבטן בנוזל של שמחה. בסתם ימים, ימים של שגרה. זו, זו בדיוק הנקודה שעליה אסור לי לוותר. שווה לי לעשות הכל, לספוג תהיות או להחשב קצת מוזרה, הכל, רק כדי שתשאר. אני קצת מתפלאת על עצמי שלא ידעתי לדייק אותה קודם לכן, שלמדתי לנסח אותה על דרך השלילה לאחר שאנשים ששוכנים בנימי נפשי, זו היא להם נקודת החולשה, המעבר הכי עדין ושברירי בין טוב לבין רע.
יש נכסים שאין להם שם. הם רק נקודה קטנטנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
